“אמת, ומשפט שלום, שפטו בשעריכם”

“אמת, ומשפט שלום, שפטו בשעריכם” (זכריה ח’)

האמת הישירה, החד משמעית, תמיד חוצבת את דרכה בגרזן, בבחינת ייקוב הדין את ההר, בין אם זו אמת חיצונית הנראית לעין, ובין אם זו מן האמיתות הפנימיות של האדם, השזורות עמוק בסולם הערכים האישי שלו. לעומתה ניצב השלום- שלום הבית- שלמות הבית. השלום הוא קצת …דיפוזי, לא ברור, ביסודו מעגל פינות, מכיל, מבין, מקבל, מן מנגינה הרמונית שכזו… לרוב- ותרני, פשרני, קצת פחות הרואי.

יש משהו מפתה בלהישאר נאמן לאמת שלך, זו הפנימית, המאירה את דרכך. היא תמיד ברורה ונחרצת, אינה סובלת זיופים, התחכמויות, ועיגולי פינות. כך… רק כך… ולא אחרת. זה בודאי יותר פשוט. המציאות ברורה. אני ודאי צודק, ואתה בטח שטועה. מי שמתפשר- חלש, מוותר על עמדותיו, נכנע ללחצים.

אולם בל נטעה- דבקות בשלום דורשת לא פחות מן הדבקות באמת. דווקא הנכונות לשלום באה מתוך חוזק. מתוך אחריות, לא רק על פאת-המחנה שלי, אנשים שאני מייצג את דעתם, אלא בהסתכלות על המחנה כולו. איש האמת ישאל בבואו לדיון- איך אני מצליח לשמור על מה שאני מאמין בו. איש השלום ישאל- איך אנחנו מצליחים להשיג את מה שכולנו יכולים לחיות איתו.

הילכו שנים יחדיו? איש השלום ואיש האמת? נראה שבכל אחד מאיתנו ישנם שניהם: איש האמת – זה המנחה את החיים לפי עקרונותינו, ואיש השלום- זה אשר בלעדיו לא היינו יכולים לחיות יחדיו בשיתוף והבנה בקיבוץ אחד.

בתחילה, לא הבינותי כלל כיצד אנו מתיימרים להגיע להסכמה בחילוקי דעות גדולים כל כך. כאשר דובר באחד המפגשים הראשונים על כך שהצעת הפתרון צריכה להתקבל בהסכמה של 85% , סברתי שזה דמיוני לחלוטין. כאנשי אמת , נטינו להספיד את התהליך כבר בראשיתו, אך כאנשי שלום המשכנו והגענו בסופו של דבר להסכמות ברוב גדול.

כולנו עברנו חוויה, שמי שלא היה נוכח בה – נתקשה לחלוק אותה עמו. הן חוויות קשות של חילוקי דעות (תמיד בכבוד), והן חוויות של הקלה כאשר הגענו להסכמות. עבורי, בסופו של דבר, עם כל הקושי, הייתה זו חוויה קיבוצית מרתקת. אין הרבה גופים כאלה בארץ ובעולם – שלמרות הבדלי ההשקפות התהומיים כמעט, יושבים ודנים באווירת רעים, ומתוך כבוד הדדי גדול כל כך. אני חש קשור ומחובר יותר לחברים למרות חילוקי הדעות… אישית עברתי רגעים לא קלים, והתחבטויות נפש לא פשוטות. לא אכחיש, לעיתים היד התקשתה להתרומם ולתמוך בהצבעה, לפעמים התסכול היה גדול, לא פעם הייתה תחושה ש”הצד השני” (כל אחד ו”הצד השני” שלו) לא מבין ולא מוכן להתקדם. בסך הכל ברור לי שתהליך מורכב מסוג זה שעברנו, הוא היחידי שמאפשר חיים משותפים מתוך כבוד והבנה גם ביום שאחרי…

בסיומו של התהליך הריון ממושך- נולד “ילד”. לא גאון מדי, לא מבריק מדי, ואולי קצת “ברווזון מכוער” . הסכמה אחת בודאי יש – כל אחד כמעט רואה בו הרע במיעוטו, שאפשר לחיות אתו איכשהו… תנאי פתיחה לא קלים יש לילד הזה, אבל מי יודע, אם נשכיל לגדלו בניחותא, ולא נתכתש סביבו… אולי יהפוך בעז”ה לברבור קצת יותר יפה..

תקוותי – שנשכיל כולנו להמשיך את התהליך בציבור הרחב. שנגלה כולנו אחריות, ושהחשיבה שלנו על שלמות הבית תהווה ציר משמעותי לא פחות מהחתירה האישית שלי לחיות לפי אמיתותי.

אורנה וניצה הרשימו אותי הן כחבר בצוות השינוי המצומצם, והן כחבר בפורום הרחב, ביכולתן להניע את המערכת המורכבת והבלתי אפשרית הזו לא רק במישור, אלא גם בקשיי הטיפוס במעלה ההסכמות. בפקחות, בתבונה ובסבלנות אין קץ, תוך פירוק מוקשים תמידי, לפעמים בחצי חיוך, ולעיתים באסרטיביות מתבקשת. על כך אני רוצה לומר להן תודה בשם כולנו.

יהי רצון שיקויים בכולנו השילוב המיוחד של “וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ:” (זכריה ח’)

עפר שלומי

“אמת, ומשפט שלום, שפטו בשעריכם” (זכריה ח’)