“אמון הוא כמו האוויר אותו אנו נושמים. כאשר הוא קיים, אף אחד לא באמת שם לב. אבל כאשר הוא לא קיים, כולם שמים לב”. משפט זה של וורן באפט רלבנטי לכל מקום ובכל זמן, אולם נראה כי הוא משקף יותר מכל את מדינת ישראל כיום.
תקופה זו מזמנת למדינת ישראל ולחברה הישראלית הזדמנות מאד ייחודית וחשובה. במדינה המאופיינת בעיקר בחוסר אמון, בכמעט כל זירה אפשרית, וחברה מפולגת ומשוסעת, ידענו לשלב ידיים לאורך השנים בימי לחימה. חלקית. לא כולל הקהילה הערבית והחרדית, וגם לא בהכרח הבועה התל אביבית. כיום מתרחש משהו נדיר, שעם מנהיגות נכונה עשוי להוות מנוף לטרנספורמציה עמוקה. אולם באם המנוף טמון במנהיגות הפוליטית הנוכחית, הרי שחוסר האמון רק צפוי להעמיק.
מובילי המגזר העסקי לחלוטין מבינים כי משבר הקורונה מהווה סיכון גדול, ולצידו סיכוי גדול. הם משקיעים את כל מאמציהם במהלך משולב של הישרדות ובמקביל זיהוי הזדמנויות לצמיחה ולהגדרה מחודשת, מתוך הבנה כי ארגון שלא יגדיר את עצמו מחדש לא יהיה רלבנטי בעתיד. ליבת העיסוק שלהם הינו האמון – מצד כל השחקנים הרלבנטיים בזירה.
מדוע שלא נגדיר עצמנו מחדש גם כחברה? מדוע שלא נמנף את מה שקורה היום ליצירה של אמון? רשימת “פערי האמון” בזירה הישראלית ארוכה, אולם בכל מקום שנתבונן בו יש הזדמנות לשינוי:
שוק העבודה
בכל המגזרים, האופן שבו מנהלי הארגונים מתנהלים בתקופה הזו קריטי לעתיד. קיימים צרכים מסוימים של העובדים בכל אחד משלבי המשבר. תחושות שייכות, מחוברות, קהילתיות וסולידריות קיימות אולם אינן מובנות מאליהן.
בראייה קדימה זהו הזמן לבנות אמון בין מעסיקים ובין עובדים בכל הקשור בעבודה מהבית. כולנו מבינים כיום שזה אפשרי וכראה שגם יותר אפקטיבי. אמון יאפשר לכך להתממש, בכל ארגון בהתאם לצרכים וליכולות. השינוי מצריך מעבר ממדידת תשומות למדידת תפוקות. מעבר מדיווחי שעות לדיווחי משימות. מעבר מנורמות של שליטה בעובדים למרחב של שותפות עובדים.
אין ספק כי אם למשל תתגבש נורמה לפיה ימי שלישי בשבוע מקובלים כימי עבודה מהבית, ואלו יהיו באופן טבעי לכל הארגונים ימים בהם מקיימים ישיבות מקוונות ולא פיזיות, תיווצר מהפכה משמעותית במדינה. זה דורש אמון, והוא חייב להיות הדדי. בנוסף, ועדי העובדים נדרשים בוודאי בשנה הקרובה, לפעול בשותפות מלאה עם המעסיקים, ביושרה ובאומץ, במטרה לאפשר שיקום של המשק. בכל מקום שיפעלו כך, הם יסייעו בחיזוק האמון ההדדי אשר מהווה מנוע צמיחה משמעותי בפני עצמו.
מערכת החינוך
האמון של ההורים והתלמידים כלפי מוסדות החינוך תלוי עד כה במרכיב אחד בלבד – הצוות שעובד באופן אישי וישיר עם התלמידים. אלו והוריהם באמון מלא כלפי המערכת כאשר הם מוצאים שם מחנכים אמיתיים וכאלו המסוגלים לראות את הילד ולהעצים אותו. כאשר זה לא קיים, גם אין אמון כלפי המערכת. אין שום סיבה להאמין במנגנון בירוקרטי גדול ומיושן, אשר גם מפוצל בתוכו, ואף מתקשה לתת מענה מדויק בתקופה זו. אולם חוסר האמון מתגבש לאורך עשרות שנים בעיקר בשל חוסר הרלבנטיות של בתי הספר. בנקודה הנוכחית, כאשר ברור שידע ניתן להקנות בכל דרך אחרת ולא בהרצאות פרונטליות בכיתה, וגם אנו סוף סוף מבינים כי ידע אינו העיקר (כן נגישות, סינון ובקרת ידע), הגיע הזמן לשינוי.
יש לבחון באומץ מה נדרש מהילדים של היום בעולם מורכב וחסר וודאות שמזמן להם העתיד, ולארגן מחדש את התפיסות והיישום – הדגש הנדרש הוא על חוסן נפשי, עבודת צוות, מערכות יחסים, עצמאות ובחירה, מודעות ופיתוח חוזקות אישיות, התמודדות עם אי וודאות, למידה עצמית, ניהול קונפליקטים ודיאלוג, מנהיגות ושיתופי פעולה. האם העומדים בראש המערכת כיום מבינים זאת ומסוגלים לעשות שינוי? כנראה שלא. האם ארגוני המורים מוכנים להירתם למהלך ולוותר על חלק ממאבקי הכוח? כנראה שלא. נדרש במערכות אלו החלפת דור. אין ספק כי זו הזדמנות יקרה מפז להגדיר עצמה מחדש, עם ערך אמיתי, אמון ושותפות של כל מרכיביה, וכאקו סיסטם שנותן מענה לעידן החדש.
קהילתיות
זו שעתן היפה של הרשויות המקומיות, ובתנאי שהרשות נוכחת ומנהלת את המשבר בזירה המקומית. האופן שבו הן מתנהלות בימים אלו ישפיע לאורך שנים על אמון תושבי הרשות בה, ועל האמון בקרבה ובקרב הקהילה. הפוטנציאל קיים, מאחר וכיום יותר מבעבר יש יותר אכפתיות כלפי הסביבה הקרובה. יותר סיוע ועזרה למי שצריך. השאלה אם מובילי הרשויות ימנפו את הכוחות הטבעיים שנוצרים בקהילה, אם הם יחזקו את תחושות השייכות והערבות ההדדית, אם הן תהפוכנה עולמות עבור העסקים המקומיים, המעסיקים הקטנים והבינוניים? נראה שמרבית הרשויות מזהות את ההזדמנות ופועלות בהתאם, חלקן אף באופן מהפכני. הרבה מזה בזכות דור חדש של מנהיגים המפעפע בשנים האחרונות אל תוך המרחב המוניציפאלי, וניתן להניח כי הם ידעו למנף כתהליך שינוי עמוק גם בתום המשבר.
החברה הערבית והחברה החרדית – אלו שני מגזרים שלאורך שנים במצב של חוסר אמון עמוק ומובנה כלפי המדינה והחברה הישראלית. חלק מהתמונות שאנו רואים בתקשורת בימים אלו מהוות סמל לשינוי האפשרי – המשטרה והצבא הפועלים כתף אל כתף עם אזרחי בני ברק ודיר אל אסד. לצד האכיפה הנדרשת, נוצרת גם תחושת שותפות ונבנה אמון פנימי וחיצוני גבוה מאי פעם. נוצר כאן חלון הזדמנויות משמעותי ליצירת תהליך שמבנה שילוב של מגזרים אלו בשירות לאומי ובתהליכים משותפים נוספים.
הזירה המדינית
בימים אלו נוצרים שיתופי פעולה עם מדינות ערביות ואסלאמיות שונות. המשמעותי ביותר הוא עם ירדן, כך זה קורה גם עם מדינות שבשגרה מוגדרות כאויבות. האם ניתן למנף את זה להתמקמות חדשה של ישראל בזירה המזרח תיכונית? אין ספק שכן.
מערכת הבריאות
האמון כלפי מערכת זו מושתת בעיקרו על התחושה החזקה שהצוותים הרפואיים הנמצאים בחזית מתאבדים על הבריאות של כולנו. אלו מתגלים בשיאם, בעוד שמשרד הבריאות נתפס מיום ליום כגוף שאינו פועל בסנכרון מלא, אינו בהכרח מקבל את ההחלטות הנכונות ובזמן הנכון, ואינו שם את השקיפות כערך מרכזי. ההסתרה והעדר לקיחת האחריות פוגעים באמון האזרחים.
ניתן להמשיך כך ולנתח את כל הזירות הרלבנטיות האחרות, אולם אין ספק כי הפוליטיקאים, העומדים בראש המגזר הציבורי, אחראים באופן ישיר על סגירת חלון ההזדמנויות של יצירת האמון בחברה הישראלית באופן שלא רק שאינו ממנף את ההזדמנות, אלא אף מעמיק את פערי האמון בישראל. למעלה משלושה שבועות הם השתהו בהקמת ממשלת החירום או האחדות שכה זקוקים לה. אינטרסים אישיים אשר מקרקעים את האינטרסים הציבוריים. אינספור שרים וסגנים, ובזבוז מכאיב של כספי הציבור, מוחקים באופן מוחלט את מעט האמון והתקווה שעוד היו. מיליוני אזרחים אשר לוקחים אחריות, וצופים בכאב במנהיגים לכאורה שאינם מסוגלים לכך.
אותו מגזר המונהג בידי הפוליטיקאים נדרש לבצע את קפיצת המדרגה המשמעותית ביותר ברגעים אלו, אולם הסיכוי לשינוי מהותי ומהיר במגזר הציבורי הינו אפסי. התלות ההדדית בין הפקידות הבכירה ובין הדרג הפוליטי גורמת לכך שכל השירות הציבורי נגרר בהשחתה, בפילוג וברידוד שמובילים הפוליטיקאים. הלגיטימציה לשימור הנוחות ומוקדי הכוח של הפקידים מקשה על שיתופי הפעולה בין המשרדים ומעמיסה בירוקרטיה על הציבור. מרבית הפקידות הבכירה חסרת אומץ ויכולת מנהיגות אמיתית.
דבריהם של מקבלי ההחלטות כי הם מבינים את רחשי הציבור, ואת מצוקת העצמאיים, המפוטרים ועוד, מוטלת בספק. הם רגילים ליציבות תעסוקתית, ומרביתם אף עם משכורות מוגזמות ביחס לתשומות ולתפוקות שלהם, שלא לדבר על תנאי פנסיה ועוד. מעבר לכל ההחלטות והתכניות הכלכליות שלהן הציבור מחכה בכיליון עיניים, כמהלך בונה אמון, וגם כזה שיאפשר עוד טיפה מרווח נשימה, יש לקבל החלטה שכל משכורות המגזר הציבורי בחודשים אלו, יופחתו ב-10%. ישראל אינה ניו זילנד, ולכן אין ציפייה שהקיצוץ יהיה של 20% מהשכר. הסיכוי שתתקבל החלטה כזו בישראל הינו אפסי, בין השאר כי גם הפוליטיקאים תלויים בפקידים. הס מלהזכיר את הדאגה שלהם לעצמם כך שאין סיכוי שיפגעו בשכרם.
הציבור הישראלי חווה יותר מתמיד את אטימות הממסד. זה מתחיל מהגישה הבסיסית, הגורמת לכך שמשרד האוצר משקיע את מאמציו בייצוב המשק ובשמירה על הקופה הציבורית. זו כלכלה ישנה, אשר פוגעת ישירות במי שמשלם לקופת המדינה סכומי עתק המצטברים לאורך שנים. האוצר נדרש להשקיע כל שקל שניתן בחיזוק העסקים הקטנים והבינוניים וביצירת צמיחה. זו הכלכלה החדשה, וההזדמנות לשינוי שמתאפשרת במשבר הנוכחי. זה ממשיך במישור המעשי, בו הציבור פוגש בירוקרטיה בלתי אפשרית, בלבול, איטיות, והעדר רלבנטיות של המדינה למרחב מאד גדול של עצמאיים ועסקים. יתכן מאד כי חוסר האמון ההולך ומעמיק של מרבית האזרחים כלפי גופי הממשל, יגרום לביקורת גדלה ומחאה עוצמתית שתופנה כלפי הממסד, בדרישה ברורה לבצע בקרבו רפורמה מוחלטת. במקום שמגזר זה ימנף את ההזדמנות לבנות את האמון של הציבור, הוא מעמיק את חוסר האמון לרמה שלא ניתן יהיה לתקן ללא השינוי שיתקיים בתוכו. אם יתקיים.
החברה הישראלית במשבר מתמשך של חוסר אמון. של הציבור כלפי מנהיגיו. של הציבור ומנהיגיו אל מול התקשורת. בין המגזר העסקי לממשלתי. בין חרדים לחילוניים. בין ערבים ליהודים. הרשימה ארוכה, אולם בכל אחד מסעיפיה נפתח חלון הזדמנויות נדיר. אנו רואים כיצד הוא הולך ונסגר, ללא הנהגה אחראית ואמיצה שלה יש את היכולת להבין זאת ולחולל את השינוי שכל כך נדרש כאן. עבור ילדינו.
קורסים במכללה