בספרו של אפרים סידון “אוזו ומוזו”, הוא מתאר שני אחים שחיו בכפר קאקארוזו, בבית לבן, בין עצים ופרחים. הם חיו כמו זוג יונים, עד שיום אחד פרץ ויכוח עז בינהם לגבי האופן הנכון בו יש לשלב רגלים. מהר מאד היו שם העלבות הדדיות ומכות, ותוך זמן לא רב הם חילקו את הבית וחומת לבנים גבוהה חצצה בינהם. עם השנים הם התחתנו והביאו ילדים, וכל משפחה ידעה שבצידה השני של החומה גר איש רע. כאשר נשאלו אוזו ומוזו הקשישים מדוע נבנתה החומה הם אף לא זכרו את הסיבה לסכסוך, ורק הרגישו בתוכם שוב את הכעס והאיבה. לאורך הדורות עברו הסיפורים והאיומים בדבר המפלצת המסוכנת השוכנת מצידה השני של החומה שיש להיזהר ממנה. לא אגלה לכם כאן את הסוף הטוב, אבל די במה שתיארתי כאן בכדי ללמוד על טבעם של קונפליקטים.
במרבית הקונפליקטים, מגיבים הצדדים בהתנהגויות אופייניות כגון כעס והאשמות. אנו רגילים להטיח בצד השני את האשמה ומתקשים לראות את האחריות שלנו כצד בקונפליקט. אנו משתמשים ב’מסרי אתה’, מסרים המבקרים ומאשימים את השני, עוסקים בעבר ובהכללות (“תמיד אתה עושה לי את זה”), ומתייחסים לשני במונחים של קווי אופי קבועים (עצלן, שקרן…). מסרים אלו לא מאפשרים הקשבה, למידה ושינוי. המואשם אוטם את אוזניו וממתין שהסערה תעבור. כך הופך הקונפליקט מכוח שניתן לצמוח בעזרתו לכוח הרסני שמחליש את התקשורת הבינאישית ויוצר חוסר כבוד.
ככל שהקונפליקט מחריף, אנו נוטים לתקשורת פחות ישירה, רגשית ולא רציונאלית, ויכולת השיפוט ושיקול הדעת שלנו פוחתים. מן המקום הזה, בו ישנה הקצנה של העמדות של שני הצדדים, יצירת אנטגוניזם אישי (שהאדם השני הופך להיות מוקד הבעיה ולא הנושא עצמו) וחוסר אמון הדדי, קשה לצדדים לראות את האור שבקצה המנהרה. קשה להם לראות פתרון שאינו הפתרון בו הם נאחזים. הקונפליקט יסתיים לרוב במצב של רווח-הפסד (win-lose) בו החזק ינצח, או אף במצב בו שני הצדדים יוצאים בהפסד (lose-lose).
בשל המאפיינים והדינמיקה של קונפליקטים, ובשל השפעות חזקות של התרבות המערבית התחרותית, אם הצדדים מגיעים להידברות, הרי שברוב המקרים נוצר משא ומתן מסוג מסוים. בספרות המקצועית הוא מכונה משא-ומתן דיכוטומי (או תחרותי). זהו מו”מ שבו כל צד רואה את יעדיו כעומדים בניגוד קוטבי ליעדי הצד השני. המשאבים העומדים לחלוקה נחשבים קבועים ומוגבלים וכל צד רוצה בנתח יותר גדול מהם. כך מתקבל “משחק סכום אפס”, מו”מ שבו זכייתו של הצד האחד שווה להפסדו של הצד האחר. זו תוצאה של רווח-הפסד (win-lose). כל צד נוקט בטקטיקות שמטרתן לשפר את הסיכויים להגדלת חלקו וכך מוכתבות התנהגויות מסוימות: התחפרות בעמדות, ויכוח במקום דיון משותף לפתרון הבעיה, עמדות פתיחה גבוהות, יצירת תדמית של כוח, ושמירת העדפות ואינטרסים אמיתיים בסודיות. בדרך כלל יתנהל מו”מ דיכוטומי על ערכים מוחשיים כגון כסף או איכות מוצר בעולם העסקי, ובעולם הילדים זה יהיה לגבי זמן משחק בכדור, ערוץ נבחר בטלוויזיה וכיו”ב. זהו מו”מ על קו ליניארי, בין שתי עמדות, תוך ניסיון להגיע לפשרה והסכמה על נקודת אמצע מסוימת, כמו ריקוד, כמעט צפוי מראש. הצדדים רבים כיצד לחלק בינהם את העוגה.
לעומתו יש את המשא ומתן האינטגרטיבי, המבוסס על גישה המתמקדת בשיתוף פעולה בין הצדדים לשם עיצוב פתרונות למצבים, ולא בניסיון למקסימיזציה של ההישגים על חשבון הצד השני. הוא עוסק בניסיון לזהות את הנושאים האמיתיים בעיני הצדדים, את האינטרסים ואת הצרכים שלהם, ולא רק את האינטרסים המוחשיים. זהו מו”מ הדורש מן הצדדים לשים בצד לרגע את עמדותיהם המקוריות ולעסוק בצרכים. לאחר זיהוי הצרכים וניסיון ליצירת הכרה הדדית בינהם ניתן לגשת ליצירת פתרונות חדשים ויצירתיים, שלא תמיד נראו לעין קודם לכן. שיתוף הפעולה בין הצדדים אינו רק אתי והומאני, אלא בעיקר יעיל ומגביר את הסיכוי של כל אחד מהם לצאת מורווח מן הסכסוך. השאיפה היא להסדר של רווח-רווח (win-win). הצדדים מנסים להגדיל את העוגה ולא רק לחלקה בינהם.
המו”מ האינטגרטיבי ותפיסת הwin-win- עומדים בבסיס שיטת הגישור. עקרונות התפיסה, שאת חלקם הצגתי כאן, נכונים לגבי קונפליקטים בין ילדים בני ארבע בדיוק כפי שהם נכונים בקונפליקטים בזוגיות, בקהילה, בסכסוכי ירושה, בעסקים, ובין ישראל והפלשתינאים. התפיסות והכלים של הגישור מתפתחים בשנים אלו בכל אחד מן התחומים הללו ובמישורים נוספים. מדובר באלטרנטיבה לפתרון קונפליקטים, בעלת עוצמה רבה, ההולכת ומתפתחת בעולם הן בשל האכזבה מן האלטרנטיבות הקיימות, והן בשל הצורך של האנשים להחזיר לידיהם את השליטה בחייהם, בקונפליקטים שלהם ובתוצאותיהם.
בגישור מתקבל הסכם רק אם שני הצדדים מסכימים לו (בניגוד לבוררות), ולרוב אף הפתרונות מועלים על-ידי הצדדים בעידודו של המגשר. תפקידו להעצים את הצדדים ביכולתם להידבר זה עם זה.
הגישור אינו פשרה. פשרה הינה הגעה להסכם שבו כל אחד מן הצדדים מוותר על חלק מתביעותיו והצדדים מגיעים להסכם על-ידי חיתוך הפער שבינהם בנקודה כלשהי בין שתי עמדות הפתיחה שלהם. יתרונות הפשרה שהיא נראית הוגנת, פשוטה ומסיימת את הסכסוך. חסרונה הוא שבמקרים רבים אין היא ממצה את האפשרויות העומדות בפני הצדדים ואין היא מספקת את הפתרון הטוב ביותר שאליו היו יכולים להגיע. יתכן וגישור יסתיים בפשרה, אולם אין זו האופציה המועדפת.
לגישור ערך רב בעיקר במקומות בהם אנשים ממשיכים לחיות יחד ובארגונים בהם יש ניסיון לחנך לדמוקרטיה וליצירת אוירה דמוקרטית הנותנת כבוד לפרט. דמוקרטיה במהותה מבוססת על מימוש מרבי של זכויות וצרכי הפרט, ולכן יש לשאוף שבמצבי קונפליקט האחריות לקונפליקט תישאר בידי המעורבים ולא תועבר לידי גורם שלישי, ושהצדדים יעצבו יחד את ההסכם שלהם ולא שהוא יוכתב ע”י שופט או בורר. הגישור מאפשר זאת, מאחר והמגשר מנחה את התהליך מתוך כבוד לצדדים ואמונה שהם מסוגלים לפתור את הקונפליקט שלהם, ומכיוון שככלי וכתפיסת עולם הוא מעודד התייחסות לצרכים ולאינטרסים ולא לעמדות, והתהליך מאפשר מו”מ אינטגרטיבי ומכוון לקונצנזוס יצירתי.
כל מה שהצגתי כאן עד עתה רלוונטי הן למבוגרים והן לילדים, הן לארגונים חינוכיים וחברתיים כבי”ס ומשפחה, והן לארגונים עסקיים וליחסי מדינות. כולנו – כל מי שבא במגע עם אנשים – עוסקים בגישור. אנו עושים זאת באופן אינטואיטיבי. אולם הגישור המקצועי מציע מיומנויות וכלים מקצועיים, והוא מאפשר את שינוי היחס לגבי קונפליקטים בחיים שלנו. לרוב נתפס הקונפליקט כמצב שלילי ואף הרסני. הגישור רואה בקונפליקט חלק מן המציאות, מקור ופוטנציאל לשינוי, ללמידה ולצמיחה. כהורים וכמחנכים, כצד בקונפליקט וכמגשרים, התפיסה והכלים של הגישור עשויים לסייע בידינו בכדי להתמודד עם קונפליקטים באופן שבו לא נשלול מהילדים את ההזדמנות ללקיחת אחריות על הקונפליקטים שלהם, נלמד אותם שלא להירתע מקונפליקטים ומיומנויות לפתרונם. אדם שגדל והתחנך בתפיסה שניתן ליישב סכסוכים באופן בונה ואין בהם רק את הכוח ההורס, ושיש אפשרות שכל הצדדים “מרוויחים” ולא רק אחד מרוויח והשני מפסיד, יתייחס כך לסכסוכים שיתקל בהם בחייו הבוגרים, במרחב החברתי, המשפחתי והפוליטי.
התלבטתי אם להציג כאן דוגמאות וסיפורים אישיים מגישורים, ובחרתי להביא בקצרה ובתמציתיות מספר עקרונות מתפיסת הגישור בהנחה שאלו ישמשו את הקוראים יותר. אני עוסק בתחום זה מספר שנים, ומפתח אותו כיום במערכות שונות. באופן אישי, הכוח העיקרי המניע אותי, נובע מן האמונה כי דרך הגישור אנשים לומדים להקשיב. בודאי המגשרים שעוברים הכשרה מקצועית ונכנסים לתפקיד המחייב הקשבה עמוקה, אולם זה קורה גם לבעלי הריב, הנעזרים במגשרים להתמודד עם הקונפליקט שלהם. בחברה שלנו, שבה ההקשבה האמיתית הינה דבר כה נדיר, הגישור מציע אלטרנטיבה בעלת ערך רב.
קורסים במכללה