סכסוך קשה פרץ בין תלמידת שביעית ובין המחנכת שלה בתיכון מוכר בירושלים: המורה חילקה מבחנים שבדקה והתלמידה ראתה שאצלה היה ציון 84 והערה של המורה “יפה!”, בעוד שאצל תלמיד שעמד לידה הציון היה 89 והערתה של המורה היתה “לא מספיק טוב”. כתגובה, סיננה התלמידה קללה עסיסית, אמנם בשקט, אולם המורה ומספר תלמידים שמעו. בו במקום הרחיקה את התלמידה מן הכתה, ודרשה שהיא תורחק לצמיתות.
באופן רגיל, יש להניח שבית הספר היה מגבה את המחנכת, ואולי מאפשר לתלמידה לשוב לאחר ענישה והתניות. במקרה זה הן הגיעו לגישור. לא בקלות, אולם מעט לחץ של אנשי הגישור בתיכון שכנע אותן לתת לכך צ’אנס. מפגש הגישור תבע מהן אומץ ופתיחות, ואפשר להן ליצור את ההדברות שחסרה קודם לכן. לאחר שהגיעו להסכם, אמרה התלמידה כי הגישור הייתה החוויה המשמעותית ביותר עבורה בכל שנותיה בבית הספר, וגם המורה הופתעה מעצמת התהליך.
האם דוגמא זו מצביעה על כך שהגישור עלול לפגוע בדמוקרטיה, או שאירוע זה היה השיעור הטוב ביותר שניתן לתת במסגרת בית ספר המחנך לערכים דמוקרטיים? זו שאלה קשה, שהרי חלק מרכזי מכל מערכת דמוקרטית הינו השמירה על המסגרות והקווים האדומים, יחד עם הפעלת סמכות במקומות הנדרשים ע”י מי שניתנה לו הסמכות הזו מידי החברה. אין לצפות ממורה בחברה דמוקרטית כי יקבל ללא תגובה קללות של תלמידים או יפעל ללא יכולת להכפיף תלמיד למרותו. באותה המידה ניתן לטעון כי כניסתן לתהליך דיאלוגי עם פתרון מוסכם ביטאה מספר ערכים דמוקרטיים חשובים ביותר, ביניהם השוויון בערך, התייחסות לצרכים של אנשים, כבוד הדדי, ולקיחת אחריות של כל אדם על חייו, ובמקרה זה – על הסכסוכים שלו.
לצורך הדיון, חשוב כי נגדיר את הגישור בהקשר של תפיסת העולם עליה הוא מושתת. מדובר בתהליך לפתרון קונפליקטים, אשר בו מתערב צד שלישי בלתי תלוי, המסייע לצדדים מסוכסכים להגיע להסכם מרצון ללא כפייה וללא אלימות. הגישור מספק פורום ניטראלי לצדדים להביע את עמדותיהם, רגשותיהם וצורכיהם הייחודיים. את התהליך מנחים מגשרים שהוכשרו לכך, ומתפקידם ליצור מסגרת מתאימה למשא-ומתן שיתופי, להנחות באופן מקצועי את התהליך, לשמור על האינטרסים הלגיטימיים של הצדדים, ולהימנע מהתערבות או השפעה ברמת התוכן של הקונפליקט. הם מתערבים ברמת היחסים שבין הצדדים ודואגים ליצור את האווירה המתאימה להקשבה ולהידברות, ומסייעים לצדדים ליצור הסכם יעיל וישים המקובל עליהם. הגישור מתמקד בעתיד, ונמנע מכיוונים של ענישה, נקמה והאשמה. מעבר להיותו כלי מוגדר ומקצועי לניהול מחלוקות, מהווה הגישור שפה, תרבות ותפיסת עולם.
הגישור מהווה את ראש החץ של ה- A.D.R (Alternative Dispute Resolution), שניתן להגדירה כתנועה המציעה פילוסופיה ושיטות פעולה חדשות בכל הקשור לטיפול בקונפליקטים. התפיסה המקובלת בעולמנו הינה של lose – win. הנחת המוצא שלה שעל-מנת ליצור מקסימזציה של הרווח שלי אני חייב לגרום לכך שהצד השני יחסם, ישיג פחות. אם אני לא נותן לשני אני מרוויח. הצדדים עובדים האחד כנגד השני. או אני או הוא. זו התפיסה השכיחה והמובילה כיום, בעיקר בחברה המערבית-קפיטליסטית, ובודאי בישראל. נדמה לנו שכל סיטואציה של מו”מ וקונפליקט מחייבת אותנו להיכנס למאבק כנגד הצד השני, ובמטרה להביסו, אחרת האינטרסים שלנו יפגעו. אנחנו חיים בעולם של תחרות ולכן נדמה לנו שתחרות היא הדרך הנכונה. זה הדפוס השכיח בעסקים, בפוליטיקה, בקהילה, ואפילו ביחסים זוגיים. הדפוס הזה מוביל לפתרונות אלימים, כפייה ומלחמות, למרות שיש לו גם היבטים מאד מעודנים ושאינם נראים אלימים. ממחקרים אמפיריים הסתבר כי הנחות היסוד של המו”מ התחרותי ומשחקי סכום 0 אינן ריאליות, בעיקר מכיוון שבדרך זו נמנעות אופציות רבות לפתרון.
האלטרנטיבה אותה מציעה התרבות הגישורית, הינה התפיסה המכונה win – win, לפיה במו”מ ובקונפליקט שני הצדדים יכולים לצאת מרוצים, “מורווחים”. מהות התפיסה אומרת כי על-מנת ליצור מקסימיזציה של הרווח שלי, אני חייב לאפשר גם לצד השני לממש את מירב הצרכים והאינטרסים שלו ולאפשר מקסימיזציה של הרווח שלו. ניתן לראותה כגישה תועלתנית המכוונת למיקסום הרווח של כל צד מעורב, אולם מדובר בגישה הומאנית המבוססת בין השאר על ערכים של כבוד והדדיות. הדינמיקה באלטרנטיבה הזו מאופיינת בשיתוף פעולה של הצדדים להתמודדות ולפתרון בעיה משותפת, כאשר האנרגיה מושקעת בתקיפת הבעיה ולא בתקיפת השני.
אם נשוב לדוגמא שהובאה בראשית הדברים, הצלחתו ועוצמתו נבעה מכך שממצב של נתק מוחלט, מלווה באמוציות ואף בערכים, התלמידה והמחנכת הצליחו להגיע לדיאלוג, המבוסס על צרכים. כאשר התלמידה תיארה את תחושת הפגיעה מכך שהמחנכת פחות מעריכה אותה מתלמידים אחרים, ואת עצמת הפגיעה דווקא משום שהיא היתה עבורה הדמות המשמעותית ביותר בבית הספר לאורך השנים האחרונות ומאד אהבה אותה, הצליחה המורה להבין את תגובתה של התלמידה (גם אם היא לא מסכימה לה) ולהכיר בצרכיה כאדם שווה בערך. כאשר תיארה המורה את הפגיעה והעלבון מהתנהגות התלמידה, ומהעצמת הפגיעה בשל נוכחות של תלמידים אחרים בסביבה, התאפשר לתלמידה להבין לעומק את משמעות תגובתה, וכך בשלב מאוחר יותר הובעה התנצלותה ממקום מאד אוטנטי וכנה, ולא כי הטיפו לה על ערכים ועל כבוד כלפי מורים. אין הכוונה לוותר על חינוך לערכים, אולם העיסוק הישיר בהם בסיטואציות קונפליקטואליות אינו תמיד משרת את המטרה ואת הערך. בהמשך התהליך בינן התפתח דיאלוג, שהתבסס על העצמה והכרה הדדית, וממנו נבעו פתרונות מוסכמים ללא כפייה ופגיעה.
ניתן לסכם נקודה זו באבחנה בין הדמוקרטיה הפורמליסטית ובין הדמוקרטיה המהותית. הדמוקרטיה הפורמליסטית מחזקת את התפיסה שלwin-lose כסיום למצבי קונפליקט מכיוון שנוצר בה הצורך לתת כלים חד צדדיים של הערכה שיפוט וענישה ע’מ לשמור על חברה הגונה וברת קיום בטוח. היא מדגישה את המו”מ הדיכוטומי ומעודדת תהליכי קבלת החלטות המתייחסים לאפשרויות מוגבלות ולהחלטות הרוב. אפילו קהילה דמוקרטית כגון קיבוץ מקבלת החלטות על בסיס עיקרון של רוב ומיעוט שהינו win-lose.
מאידך, מבוססת הדמוקרטיה המהותית על מימוש מרבי של זכויות וצורכי הפרט, ולכן יש לשאוף ליצור במסגרתה מצבים של win-winושל הכרה הדדית. ארגון וקהילה הפועלים על פי עיקרון זה ישאפו לתהליכי קבלת החלטות שבהם מתקיים דיאלוג מעמיק על צרכים, ופתרון המוסכם בקונצנזוס מלא או רחב ביותר, תוך מזעור הפגיעה במיעוט. הגישור כתהליך מסייע לממש מצב זה. ככלי וכתפיסת עולם הוא מעודד התייחסות לצרכים ואינטרסים ולא לעמדות. יש בו הבניה וגמישות. כמו גם כללים ברורים שנועדו להגן עליו, זאת בדומה למטרתם של הכללים לשמירה על הדמוקרטיה.
עם זאת, קשה למצוא קהילות וארגונים רבים שאימצו את תפיסת הגישור כדרך חיים. הקושי המרכזי הינו המעבר המנטאלי והרגשי הנדרש, השינוי של נקודת התייחסות בסיסית ביותר – מעבר מטבע תחרותי למצב של שיתוף פעולה. ולכן דרך מרכזית ומבטיחה במיוחד בכדי ליצור שינוי חברתי ותרבותי זה הינה התהליך החינוכי. אם ילדים ובני נוער ילמדו, יפנימו ויקבלו הזדמנויות לתרגל ולממש תפיסה זו יחד עם הכלים הנדרשים ליישומה, גדל הסיכוי שכמבוגרים יפעלו בהתאם לכך, תוך אפשרות הבחירה בין גישה זו ובין הגישה המוכרת והמקובלת בחברה. יש להניח כי אדם שגדל והתחנך בתפיסה לפיה ניתן ליישב סכסוך כך שכל הצדדים “מרוויחים” ולא צד אחד מרוויח וצד אחד זוכה, יתייחס כך לסכסוכים שיתקל בהם בחייו הבוגרים, במרחב החברתי, המשפחתי, התרבותי, והפוליטי.
מכל האמור עד כה ניתן לראות בבירור את הקשר בין תפיסת הגישור ככלל, וכלי הגישור בפרט, לבין החינוך לערכי הדמוקרטיה הן ברמת המהות: צרכים, שיוויון וכבוד, והן ברמת התהליך והחברה: הבניה וכללים ברורים בצד גמישות וסמכות. החינוך לגישור,(אם כך, הינו נידבך חשוב ובסיסי) לחינוך לדמוקרטיה.
בנוסף לכך מדובר בתכנית מעשית. תפיסת העולם העומדת בבסיס הגישור מגובה בכלים מאד פרקטיים המשרתים אותנו באינספור אינטראקציות אנושיות בכל יום ויום. תהליך הגישור עצמו מוגדר ומובנה, ומהווה כלי עבודה אפקטיבי. אולם מתוכו ניתן לגזור מיומנויות וכלים רבים נוספים שניתן לעשות בהם שימוש גם לא בקונטקסט מובנה של טיפול בקונפליקט.
בית ספר המפתח תכנית גישור מקדם את החינוך לדמוקרטיה במספר היבטים נוספים:
תהליך הגישור מקדם חיים משותפים לא אלימים. בהיותו פורום שוויוני וניטראלי, מאפשר הגישור הדברות והקשבה גם בין פרטים וקבוצות עם מאפיינים שונים ומרקע שונה. הוא מבוסס על כבוד לפרט, לתרבותו, ולצרכיו, ללא צורך לוותר על זהותו האישית, החברתית והתרבותית. כך תורם הגישור לעלייה בדימוי העצמי האישי של מי שמעורב בו, ומעודד אקלים פלורליסטי ודמוקרטי.
הגישור מתמקד בתהליכים שנועדים למנוע אלימות, ובמידה פחותה הוא משמש כתהליך של תיקון תוצאות של אלימות. אנו מאמינים, והמחקרים מוכיחים, כי ככל שמתחזקת האופציה של הגישור בביה”ס כך נחלשות האופציות האחרות האפשריות במצבים של מו”מ וקונפליקט.
רובנו סיגלנו את דרך החשיבה המקובלת, לפיה לבעיה יש פתרון אחד. אנו רגילים לכך שסכסוך בין שני אנשים מורכב מתיזה ומאנטיתזה, כאשר הסיכוי ליצור בינהם סינתזה הינו אפסי. או במילים אחרות, שלעוגה שעליה רבים יש גודל קבוע, וצריך למצוא איך לחלק את העוגה. רובנו נוטים לראות רק אפשרות אחת לפתרון, ולבקר כל הצעה ופתרון אחרים. הגישור מציע להתייחס לסכסוכים בממד יצירתי ואופטימי. כלומר, איך להגדיל את העוגה. למצוא פתרונות יצירתיים לסיטואציות שנראות ללא פתרון. מדובר בפיתוח דרך חשיבה דמוקרטית.
ברמה הארגונית, הגישור מהווה חלק מתהליך של דמוקרטיזציה וביזור המערכת החינוכית. בית-הספר המודרני מאופיין במבנה ארגוני ‘אנכי’ והירארכי, שבמסגרתו רק קבוצה מאד מוגדרת של מבוגרים לוקחת חלק בתהליכי קבלת החלטות, בפתרון בעיות וקונפליקטים ובאחריות לארגון. אולם בגישור, הטיפול בקונפליקטים – סמכות הניתנת בדרך-כלל בידי המבוגר – מועברת באופן חלקי לידי התלמידים. מעבר לזמנו המוגבל של המורה ולמגוון מוגבל של כלים ומיומנויות בהקשר זה, הרי שמורים מדווחים על הצלחה מוגבלת ביותר בטיפול בקונפליקטים של תלמידים. השינוי המהותי בתפיסת האחריות מגולם בשתי רמות: הן בתוך תהליך הגישור עצמו, מאחר והאחריות לפתרון הקונפליקט נשארת בידי הצדדים המעורבים ואינה עוברת לצד השלישי; והן בתהליך הכנסת הגישור לביה”ס, מאחר והאחריות על חייהם החברתיים מועברת לידי התלמידים. גם ללא הגדרת היעדים החינוכיים ארוכי הטווח בדמות של פיתוח ‘חברת הילדים’ או ‘דמוקרטיזציה’ של ביה”ס, הרי שמדובר בתהליך העצמת התלמידים, ומתן הזדמנות ללקיחת אחריות על חייהם האישיים והחברתיים. מדובר בחינוך לאחריות, שהינו חיוני במדינה דמוקרטית.
ברמת ה”שיח”, מעצם הגדרת הגישור כדיאלוג ומשא-ומתן בין שני צדדים בעזרת צד שלישי הרי שגישור משמעותי יתאפשר במקום בו מתקיים ‘שיח’ המאופיין בדיאלוגיות וברציונאליות. בגישור אין נקודת מבט או עמדה מועדפת או תקפה יותר מאחרת, גם לא של הצד השלישי המעורב, בניגוד לאפשרויות אחרות מקובלות של פתרון קונפליקטים. לכן, דפוסי התקשורת הנדרשים כוללים יכולת לדיאלוג המאפשר יצירת שיח חדש, רציונאליות, מיומנויות הקשבה, כושר ביטוי, יכולת רפלקטיבית הכוללת זיהוי והגדרת צרכים ורגשות. מערכת החינוך המודרנית אינה מאופיינת במרכיבים אלו, לפחות לא באופן מבני ומכוון. למרות מגמות ברורות של שינוי (לפחות ברמה ההצהרתית ולא תמיד בגיבוי של כלים ואמצעים), השיח המאפיין את בית-הספר המודרני הינו שיח מונולוגי, שבמסגרתו המורים – בעלי הסמכות והעצמה – מנסים להשליט עמדות ותפיסות על התלמידים. השיח הזה מתקיים גם בין מנהל ומורה, ובין תלמידים בשכבות גיל שונות, ובמובן זה מהווה בית הספר מיקרוקוסמוס של דפוסים הירארכיים וכוחניים המושרשים בחברה. יש להניח כי בי”ס אשר יאמץ את הגישור כדרך חיים, ייצור שינוי ישיר ועקיף בדפוסי השיח והתקשורת המתקיימים בו.
שיטת הגישור מסייעת לאנשים להתמודד עם סכסוכיהם ולהגיע להסכמה הדדית, בניגוד לענישה המחייבת מענישים ומוענשים, ומונעת שוויון בערך של המעורבים ויחס של כבוד כלפיהם ובינהם. כיום יש צורך להחזיר חלק מן השליטה והאחריות על פתרון קונפליקטים לאנשים עצמם, ובבית הספר – לתלמידים. בדרך זו נותנת המערכת יחס של כבוד כלפי הפרטים שבה.
תהליך הגישור נועד לסייע לאנשים המסוכסכים בינהם להגיע לידי הבנה ופתרון הסכסוך. התהליך כולו הינו רצוני, בניגוד לבית משפט או לכל תהליך משמעתי אחר, בו הנתבע חייב להישפט גם בניגוד לרצונו. מתחילים בתהליך רק אם שני הצדדים מוכנים לכך, בכל שלב יכול אחד הצדדים לפרוש מהגישור, וגם הפתרונות מתקבלים רק אם הם מקובלים על כל המעורבים בסכסוך. המגשרים עצמם אינם שופטים, הם מחויבים לשמור על נייטרליות מוחלטת, ולרוב הם אינם מציעים פתרונות. תפקידם ליצור את האווירה המתאימה ולהנחות את התהליך ע”פ טכניקה מוגדרת. כלומר, בידי הצדדים המסוכסכים נשארת אחריות מלאה לגבי יצירת ההסכם ומימושו. אחריות זו נובעת בראש ובראשונה מעקרון הבחירה -האפשרות הניתנת להם לקחת חלק בגישור או לעזוב אותו בכל שלב, ומן המחויבות שהם לוקחים על עצמם בתחילת התהליך ולגבי מימוש ההסכם. יחד עם זאת, אין להסיק מן הדברים כי ניתן לוותר על מנגנונים משמעתיים בארגון החינוכי, בדיוק שכפי שאין לוותר על מנגנוני השיפוט והאכיפה בחברה הדמוקרטית, המהווים חלק מהותי משמירת המסגרת בתוכה מתנהלת חברה זו.
רלטביזם, העצמת הפרט, שינוי מעגלי השתייכות, תהליכים מהירים בתחום התקשורת והנגישות למידע ועוד. אלו ועוד מאפיינים את העידן הפוסט מודרני. למאפיינים אלו יש השפעה מאד חזקה על תפיסת הדמוקרטיה ויישומיה. מערכות רבות בעולם נוטות ליותר שיתופיות ופחות הירארכיה, ולמבנים “שטוחים” ומבוזרים. ניתן לראות מגמות דומות – אם כי איטיות יותר – בתחום החינוכי. מבוגרים מחפשים מענה או תחליף לסמכותם שנמוגה אל מול ילדים ובני נוער. הגישור, כשפה, כתפיסת עולם, וככלי, נענה לאתגר אותו מציב הפוסט מודרניזם לדמוקרטיה. לתפיסתי מדובר במהפכה חברתית ותרבותית עמוקה, מהפכה שקטה.
קורסים במכללה