סיפור הילדים המופלא שכתב אפרים סידון, “אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו”, מלמד אותנו בראש ובראשונה על המחירים שאנחנו משלמים כאשר אנחנו נותנים לסכסוך שאנחנו נמצאים בו, לנהל אותנו. הילדים בסיפור, כמו בחיים, רואים את הדברים בצורה פשוטה יותר ומלמדים אותנו על הדרכים הפשוטות של החיים לאתר את אזורי התועלת המשותפים בחיינו האישיים והעסקיים.
סכסוכים הם חלק מהחיים, הם חלק מניהול מערכות יחסים! החיים שלנו מורכבים מלא מעט סכסוכים קטנים וגדולים: בעבודה, בחיי היום יום ובמשפחה. במיוחד היום, כאשר כל בני המשפחה נמצאים כל יום, כל היום, אחד עם השני, הפוטנציאל לסכסוכים גדל.
רגע של סכסוך עם אדם אחר יכול להיות “קו פרשת מים” במערכת היחסים. חוסר הסכמה, כעס, תסכול, פגיעות ורגשות ותחושות נוספות הם חלק בלתי נפרד ממערכות היחסים שלנו – הם חלק בלתי נפרד מחיים ועבודה עם ולצד אנשים אחרים. “בקו פרשת המים” – ההחלטה היא שלנו האם מחלוקת תהפוך לסכסוך של ממש או שהיא תהפוך להזדמנות של ממש.
הבעיה מתחילה כאשר חוסר הסכמה הופך למחלוקת שהופכת לסכסוך של ממש, רק משום שהסיטואציה ניהלה את חיינו, לעיתים אפילו מבלי שאנו שמים לכך לב. אנחנו נוטים להתאהב ברעיונות של עצמנו, עד כדי כך שאנחנו מדחיקים לחלוטין את האפשרות “המופרכת” שאנחנו טועים ונמנעים מקיום דיון פורה וענייני משום שזה עשוי להביא אותנו “בטעות” להכרה שטעינו…[1].
זה לא קל לנהל את הסכסוכים שלנו ולא תמיד זה מצליח; יש סכסוכים שנכון להילחם אותם, ובלבד שזה מקדם אותנו ולא ממקום של לגרום נזק לצד השני, אלא ממקום של מה מקדם אותנו? מה טוב עבורנו? והאם בכלל הצד השני מעוניין בפתרון או איך אני מביא אותו למסקנה שהפתרון הנכון עבור שנינו הוא יצירת דיאלוג ומציאת פתרון מחוץ לקופסא.
מעבר לקשיים שנוצרים בעקבות משבר הקורונה, הוא גם מציב בפנינו אתגר והזדמנות להוריד את החומות והגבולות שבנינו סביבנו ולהחליט אם אנחנו בוחרים ב”קו פרשת המים” של משבר הקורונה כהזדמנות לייצר תקשורת טובה יותר בכל מערכות היחסים שאנחנו מנהלים, או נשאיר את זה לילדנו?
רגע לפני שאתם ממשיכים בחייכם כי אולי אתם מרגישים שסיפור ילדים לא באמת יכול ללמד אתכם דברים אמתיים על החיים – תשאלו את עצמכם מה המחירים שאתם משלמים על תקשורת לא טובה במערכות היחסים החשובות לכם ביותר?
הסיפור על “אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו”
סיפור הילדים המופלא שכתב אפרים סידון: “אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו”, יצא לאור בשנת 1987. אפרים סידון היטיב לתאר עבור ילדים, ואולי בעצם עבורנו המבוגרים… בשפתו הסיפורית המדהימה את התורה של איתור אזורי התועלת המשותפים ואת המחירים שאנשים משלמים פעמים רבות כאשר אינם פועלים מתוך תפיסת “שפע” בוגרת ואחראית של Win-Win, אלא מתוך תפיסת חסר שמובילה במרבית המקרים בסופו של דבר ל – [2]Lose!
בסיפור “אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו” מסופר על שני אחים, הבכור שמו אוזו והאח הצעיר שמו מוזו שגרו בבית לבן בכפר קאקארוזו, שנמצא ליד הנהר בין עצים ופרחים. בין האחים היתה קרבה ואהבה גדולה במיוחד, הם מעולם לא ידעו רוגז וריב. הקרבה ביניהם הייתה כאילו היו איש אחד. לדוגמא: אם האחד חלם חלום מפחיד, האחר התעורר מזיע כולו. אם האחד קיבל זריקה במקום שבו נהוג לשבת, אז לאח השני קצת קשה לשבת. “אוזו עייף – מוזו נרדם. מוזו נדקר לאוזו יש דם. האחד משתזף, השני מתקלף…” האחים חיו כשתי יונים עד שפרץ ביניהם ויכוח סוער קשה, רציני ואפילו אלים. על מה התווכחו האחים? על הדרך הרצויה לשלב רגלים. איזו רגל צריכה להיות מתחת ואיזו מעל. כל אחד מהאחים התאהב בעמדתו וסירב לשמוע את עמדתו של הצד השני, עד כדי כך שהוויכוח התדרדר לקללות, צעקות, השמצות הדדיות ובסופו של דבר לאלימות… בעקבות כך התפתח ביניהם ברוגז ל”עולמים” והם בנו חומה גבוהה שהפרידה בין שניהם… הריב החזיק מעמד שנים ודורות רבים אפילו לאחר מותם, בין ילדיהם ונכדיהם מבלי שכל צד יודע ממה נוצר הריב. כל צד שמע סיפורים איומים שעברו מדור לדור על מי שגר בצד השני של החומה, בטוח שבצד השני של החומה גר שד איום ונורא. רק לאחר שנים רבות, צאצאים משני הצדדים מתאהבים – מגלים שאין שד מעבר לחומה – מגשרים על האיבה – שוברים את החומה – ולפעמים מתייסרים על כך שהאמינו, הניחו הנחות וקיבלו את סיפורי האגדות מבלי לחקור, לשאול שאלות ולבדוק את העובדות…
כל פעם שאני מקריא את הסיפור הזה לילדים שלי, אני חושב על המסר החשוב של הסיפור עבור ילדים ומבוגרים כאחד. לסיפור יש מסר אקטואלי חברתי חשוב מאוד, במיוחד בתקופה זו של משבר עולמי גדול מאוד, בכל הקשור לאופן שבו אנחנו בוחרים לנהל את הסכסוכים שלנו. האם אנו בוחרים לנהל אותם או שאנו בוחרים לאפשר להם לנהל אותנו? אוזו ומוזו אפשרו לסכסוך לנהל אותם! מנגד צאצאיהם, שלא הכירו את המקור לסכסוך, בחרו להנהיג את הסכסוך וליצור שלום בין המשפחות שהן למעשה אותה המשפחה.
ברוב המקרים, המקור למצב שבו הסכסוכים מנהלים אותנו הוא עודף אגו, חוסר הקשבה ופתיחות למי שחושב אחרת מאתנו באופן שמגיעים למסקנות, לעיתים קרובות שגויות, שגורמות לפירוד ולנתק – כמו בסיפור על אוזו ומוזו.[3]
מה הסיכוי שנצליח להאמין שקיימת אפשרות מופרכת שאנחנו טועים?
הילדים בסיפור הצליחו לשבור את שרשרת האירועים בראש ובראשונה משום שהטילו ספק במציאות שתוארה להם. ג’וליה דר מכנה את זה “הצניעות של הספק”[4]. בהרצאת טד מלאת השראה טוענת ג’וליה דר, כי הדרך להגיע לאנשים היא על ידי מציאת מכנה משותף. לדבריה, את זה ניתן להשיג באמצעות הפרדת הרעיונות מהזהות המייצגת אותם (האנשים עצמם) ובהיותנו פתוחים באמת לאפשרות המופרכת שאנחנו טועים ויש מישהו שיכול לשכנע אותנו בעמדותיו או בחלק מהן. זה משפיע על הדרך שבא אנחנו מנהלים שיח פוליטי בכלל ובמשפחה בפרט, על איך שאנחנו מנהלים שיח בעסקים, בחיים הפרטיים שלנו ושיח ציבורי בכלל. למעשה, כאשר אנחנו לא מאפשרים שיח של טענות וטענות נגד באופן מכובד, שמכיר בכך שישנן בעולם דעות סותרות .. זה לא שיח אלא הטפה.
השינוי התודעתי עליו מדברת ג’וליה דר הוא שיוביל אנשים בכלל, וצדדים בסכסוך בפרט, לשנות את האופן בו הם מדברים האחד לשני.
בסופו של דבר מציעה ג’וליה דר להפסיק לדבר ולהתחיל להקשיב – להפסיק לבטל את הזולת ולהתחיל לשכנע – להפסיק להינעל בדעתנו ולהתחיל ל”פתוח את הראש” לאפשרות ה”מופרכת” שאנחנו טועים.
בהקשר של הקשבה כתב הפסיכולוג קארל רוג’רס “הקשבה היא להקשיב, מבלי לתת עצות, להסביר ולנתח – פשוט להקשיב לדבריו של האחר”.
אני מאמין שכאשר נבחר לנטוש את תפיסת החסר ולפעול יותר ויותר בתפיסה של שפע, נמצא את עצמנו מנהלים שיח של הקשבה באופן שיאפשר לנו להנהיג את הסכסוכים שלנו ולאתר פתרונות רבים של “מחוץ לקופסה” שלא עמדו בפנינו לפני כן.
על תפיסת החסר, תפיסת השפע ותקשורת מקרבת
תפיסת החסר פועלת על פי עיקרון ה Win-Lose (WL). תפיסת החסר גורסת שבהכרח מתקיימת תחרותיות במובן זה שבכדי שלאחד יהיה יותר לאחר צריך להיות פחות, כדי שאנצח האחר צריך להפסיד. זו תפיסה דורסנית שמתקיימת בתודעה של אשמה – מי צודק ומי טועה…
תפיסת השפע פועלת על פי עיקרון ה Win-Win (WW). תפיסת השפע גורסת שאפשר ונכון לייצר מצבים בהם כולם “מנצחים”, מרוויחים או ממלאים את הצרכים שלהם, מבלי שזה יבוא על חשבון האחר. זו תפיסה שמאמינה בהישגיות (להבדיל מתחרותיות שמתייחס לצורך של האחד לנצח את השני, הישגיות מתייחסת לצורך של האחד להיות כל יום טוב יותר בפני עצמו). לפי תפיסת השפע, ניתן ונכון לייצר שיתופי פעולה המבוססים על תלות הדדית ולא על תחרות. תפיסת השפע מובילה בהכרח להגדלת העוגה ומאופיינת בנטילת אחריות (להבדיל מאשמה). זו תפיסה בוגרת ואחראית שמייצרת תועלת הדדית ומאופיינת בניסיון הדדי של הצדדים לאתר ולרפא את הכאבים האחד של השני ובחיפוש אזורי תועלת משותפים.
ד”ר מרשאל רוזנברג פסיכולוג אמריקאי שעסק ביישוב סכסוכים פיתח את שפת ה”תקשורת המקרבת”[5]. ד”ר רוזנברג גרס שהבסיס של תפיסת החסר נמצא בתקופות היסטוריות מלפני כ – 8,000 שנה של מלכות, עריצות ועליונות של אנשים על אנשים אחרים מכל מיני סיבות (קרבה לאלוהים, אני המלך). זה דרש שפה שבה אחד שולט על השני ומפרידה בין אנשים על פי גישה של מי צודק – מי טועה; מי רע – מי טוב; מי נורמאלי – מי לא נורמאלי; מי מנצח – מי מפסיד; מי שולט – מי נשלט. מי שנמצא “למעלה” טוען שהוא יודע מי צודק ומי טועה, מה נכון ומה לא. לשיטתו של ד”ר רוזנברג, במקום “לשחק את המשחק” בדרך של “לעשות את החיים נהדרים”, אנחנו מוצאים את עצמנו פעמים רבות משחקים במשחק אחר של “מי צודק”, “מי אשם”, איך אני יכול לדרוס את השותפים או המתחרים שלי, משחק שבו כולם מפסידים בסופו של דבר…
השפה המקרבת מאפשרת מודעות, הקשבה וביטוי עצמי מדויק באמצעות זיהוי הרגשות והצרכים שלנו ושל הצד השני במטרה למצוא את המכנה המשותף. התקשורת המקרבת דוגלת בכך שבני אדם יפסיקו להסתכל האחד על השני כיריבים ויפסיקו לחשוב במונחים של “אלימות” (שפת התן[6]) שהיא שיפוטיות מוסרית, כגון: מי צודק – מי טועה, מי טוב – מי רע, מי נורמאלי – לא נורמאלי, ניצחון – הפסד. המודל היישומי של הגישה מתמקד בארבעה שלבים המסייעים להקשבה אמפטית וביטוי עצמי בהיר.
סיכום
אז מי אתם בוחרים להיות בסכסוך הבא שלכם, אוזו? מוזו? או צאצאיהם? האם אתם בוחרים להנהיג את הסכסוך שלכם מתוך תפיסה בוגרת ואחראית של מה מקדם אותי או מתוך תפיסה של איך אני מרוויח יותר מהצד השני גם אם זה גורם לי להרוויח פחות (“רווח” זה לא בהכרח לכסף, זה יכול להיות גם אושר בחיים, בריאות, שקט או כל דבר אחר שחשוב לכם).
נסו לחשוב מדוע פרץ הסכסוך או העימות האחרון שלכם? האם באמת יש צד אחד צודק? האם היתה דרך לפתור אותו (או דרך טובה יותר במידה ופתרתם אותו)? האם ניתן לפתור את הסכסוך בדרך פשוטה שבה אתם פשוט “מסכימים שלא להסכים” ומתקדמים בתוך אזורי התועלת המשותפים? צאצאיהם של אוזו ומוזו כתבו סוף טוב לסיפור, האם תוכלו אתם לכתוב סוף טוב לסכסוך הבא שלכם?
אפילוג אישי
לפני כמה חודשים יצרתי קשר מחודש עם בני משפחה שלי שגרים בארצות הברית. הורי עלו לארץ לבדם בתחילת שנות ה – 70, כאשר רוב רובה של המשפחה נותר בארצות הברית. באופן טבעי, ובהיעדר הטכנולוגיה שקיימת היום, הקשר עם בני המשפחה הרבים שנותרו בארה”ב היה רופף ובהמשך נותק כמעט לחלוטין.
כחלק מחידוש הקשר שוחחתי לפני כמה חודשים מספר פעמים עם ביל, שהוא דוד של אבא שלי (אבא של ביל הוא אח של סבא שלי מצד אבא שלי). ביל סיפר לי שאביו וסבי חיו בנתק ממושך ולמעשה, כמו בסיפור של אוזו ומוזו, נפטרו מבלי שהשלימו. בימים האחרונים, בצל משבר הקורונה, הבת שלי שהיא בת 11.5 הכירה לראשונה וקיימה שיחת זום במשך כשעתיים תמימות, עם הנכדות של ביל…
קורסים במכללה