הגישור במערכת החינוך בישראל – האתגר

מהו גישור?

גישור (Mediation) הינו שיטה אלטרנטיבית של יישוב סכסוכים, אשר בו מסייע צד שלישי בלתי תלוי, לצדדים מסוכסכים לנהל משא ומתן ולהגיע להסכם מרצון ללא כפייה וללא אלימות. הגישור מספק פורום ניטראלי לצדדים להביע את עמדותיהם, רגשותיהם וצורכיהם הייחודיים. את התהליך מנחים מגשרים שהוכשרו לכך, ומתפקידם ליצור מסגרת מתאימה למשא-ומתן אינטגרטיבי, להנחות באופן מקצועי את התהליך, לשמור על האינטרסים הלגיטימיים של הצדדים, ולעודד פתרונות המשלבים את הצרכים של שני הצדדים ומאפשרים תוצאה של win-win ולא win-lose. הם מתערבים ברמת היחסים שבין הצדדים ודואגים ליצור את האווירה המתאימה להקשבה ולהידברות, ומסייעים לצדדים ליצור הסכם יעיל וישים המקובל עליהם. הגישור מתמקד בעתיד ובמערכת היחסים בין הצדדים, ונמנע מכיוונים של ענישה, נקמה והאשמה. הגישור מהווה כלי מקצועי ישים ויעיל וכן תפיסת עולם ודרך חיים.

התפתחות תחום הגישור במערכת החינוך בישראל

במערכת החינוך בישראל החלו ניצנים ראשונים של גישור כבר ב-1994, כאשר השיטה הייתה מוכרת רק לאנשים בודדים במערכות שונות בישראל. בביה”ס הדמוקרטי בחדרה פותח ע”י הח”מ מודל גישור ייחודי, ומספר בתי ספר נוספים פיתחו תכניות “משכיני שלום”, המהווה וריאציה של הגישור, ביזמת שפ”י וביוזמות מקומיות. הקפיצה המשמעותית נוצרה ב-1996, כאשר בעקבות רצח רבין הוחלט על פיתוח הגישור בכל חטיבות הביניים בפתח-תקווה. בעזרת איגום כוחות של שפ”י, מרכז גבים לגישור ועיריית פתח-תקווה התפתחה תכנית הגישור הראשונה במערך עירוני. מאז פעלו רשויות נוספות במתכונת דומה, כולל כפר-סבא ורמת-השרון, ולאחרונה גם נתניה ואשדוד. במקביל הוכשרו מחנכים והוקמו צוותי גישור בבתי ספר רבים, בעיקר כתוצאה מיוזמות מקומיות. להערכתי כיום ישנם למעלה ממאתיים בתי ספר (יסודיים, חטיבות ותיכוניים) שבהם פותח נושא הגישור, ברמות ובהיקפים שונים.

מה במציאות?

הקמת צוות גישור והכשרתו בבי”ס הינו שלב קל יחסית ליישום. המערכת (קרי: שפ”י, משרד החינוך), מסמנת “בוצע” ומבחינתה בביה”ס מופעלת תכנית גישור. אולם, אם נבחן את הדברים לעומק, נגלה כי באחוז קטן יחסית של בתי הספר שבהם נכנס הגישור, השכילו והצליחו לאמץ אותו ככלי משמעותי וכדרך חיים המאפיינת את הארגון. לנוכח האינטנסיביות הרבה המאפיינת את חיי ביה”ס, הופך הגישור לסיסמא ולעלה תאנה לטיפול באלימות ובנושא המרכז.
מטבעם של “פרויקטים חינוכיים”, שהם מעוררים עניין ותשומת לב לזמן מה, ולאחר מכן נשכחים. זו הסכנה המרכזית גם בנושא של הגישור, מאחר ומדובר בדרך חיים, ולא בפרויקט חולף. בבתי ספר רבים אנו פוגשים התלהבות רבה מהנושא בשלבים הראשונים, וגוויעה שלו בהמשך. לתהליך זה ישנם גורמים רבים, בינהם: “דינמיקת הפרויקט” המונעת מחויבות לתהליכים ארוכי טווח; העדר משאבים מספקים; קושי של אנשי הצוות לוותר על מקומם כפותרי קונפליקטים; קושי של צוות הגישור לעסוק בשיווק ויצירת תשתית; עומס עבודה ופרויקטים על הצוות; הפניית אנרגיות ל”הישרדות” ולא לתהליכי שינוי ארוכי טווח; אי הבנה של הפוטנציאל הטמון בגישור; מגבלות פרסונאליות; הכשרות לא מקצועיות בגישור; העדר בשלות ורצון אמיתי לשינוי משמעותי, ועוד.
האתגר האמיתי בהפגשת ביה”ס עם תחום הגישור, הינו בהפיכתו לגורם משמעותי – הן ככלי יעיל בחיי היום יום של ביה”ס, והן כשפה, תרבות, ודרך חיים. על כל העוסקים בדבר יש להבין כי שילוב והטמעה משמעותיים של הגישור בביה”ס מהווים חלק מתהליך שינוי במאפייני ביה”ס המודרני, הן ברמה הארגונית והן ברמת השיח. אפרט להלן במה דברים אמורים:

שילוב “משמעותי”

הכוונה בשילוב והטמעה “משמעותיים” הינה בפיתוחם של שני מישורים מקבילים ומשלימים: (1) היכולת לפתח כלי יעיל ונגיש לפתרון קונפליקטים בארגון המהווה אלטרנטיבה לשיטות ולכלים הקיימים והמוכרים. מימוש כלי זה בא לידי ביטוי ביצירת צוות גישור מקצועי ופעיל, המשרת את הצרכים של אוכלוסיית ביה”ס בסוגיות קונפליקטואליות. יש להכשיר ולאמן צוות זה באופן המקצועי ביותר, ולהיזהר מהכשרות שטחיות אשר מראש פוגמות בפוטנציאל הטמון בשיטה. (2) חלחול והטמעה של תפיסת העולם הניצבת בבסיס ה- R.D.A והגישור אל תוך התרבות הארגונית, האקלים וה”שיח” בביה”ס. משמעות הדבר, שהגישור אינו מהווה רק כלי בארגון, אלא שחברי הארגון מבינים אותו, מפנימים את התפיסה, מאמצים את הרפרטואר ההתנהגותי הכלול במסגרת התפיסה, שהם עושים בו שימוש מעשי בחיי היום-יום, ושהם תופסים את הגישור וביטוייו כחלק חיוני של המערכת בה הם חיים. כל בי”ס יכול לאמץ את הגישור כ’פרויקט’ נוסף ולייסד צוות מגשרים שיתפקד זמן מה, אולם אין סיכוי להטמעת הנושא ולקיום משמעותי וארוך טווח של מגשרים פעילים בארגון ללא אימוץ תפיסת העולם המגולמת בשיטת הגישור.

ברמה הארגונית

ברמה הארגונית, הגישור מהווה חלק מתהליך של דמוקרטיזציה וביזור המערכת החינוכית. בית-הספר המודרני מאופיין במבנה ארגוני ‘אנכי’ והירארכי, שבמסגרתו רק קבוצה מאד מוגדרת של מבוגרים לוקחת חלק בתהליכי קבלת החלטות, בפתרון בעיות וקונפליקטים ובאחריות לארגון. אולם בגישור, הטיפול בקונפליקטים – סמכות הניתנת בדרך-כלל בידי המבוגר – מועברת לידי התלמידים. השינוי המהותי בתפיסת האחריות מגולם בשתי רמות: הן בתוך תהליך הגישור עצמו, מאחר והאחריות לפתרון הקונפליקט נשארת בידי הצדדים המעורבים ואינה עוברת לצד השלישי; והן בתהליך הכנסת הגישור לביה”ס, מאחר והאחריות על חייהם החברתיים מועברת לידי התלמידים. גם ללא הגדרת היעדים החינוכיים ארוכי הטווח בדמות של פיתוח ‘חברת הילדים’ או ‘דמוקרטיזציה’ של ביה”ס, הרי שמדובר בתהליך העצמת התלמידים, ומתן הזדמנות ללקיחת אחריות על חייהם האישיים והחברתיים.

ברמת ה”שיח”

ברמת ה”שיח”, מעצם הגדרת הגישור כדיאלוג ומשא-ומתן בין שני צדדים בעזרת צד שלישי הרי שגישור משמעותי יתאפשר במקום בו מתקיים ‘שיח’ המאופיין בדיאלוגיות וברציונאליות. בגישור אין נקודת מבט או עמדה מועדפת או תקפה יותר מאחרת, גם לא של הצד השלישי המעורב, בניגוד לאפשרויות אחרות מקובלות של פתרון קונפליקטים. לכן, דפוסי התקשורת הנדרשים כוללים יכולת לדיאלוג המאפשר יצירת חדש, רציונאליות, מיומנויות הקשבה, כושר ביטוי, יכולת רפלקטיבית הכוללת זיהוי והגדרת צרכים ורגשות. מערכת החינוך המודרנית אינה מאופיינת במרכיבים אלו, לפחות לא באופן מבני ומכוון. השיח המאפיין את בית-הספר המודרני הינו מונולוג, שבמסגרתו המורים – בעלי הסמכות והעוצמה – מנסים להשליט עמדות ותפיסות על התלמידים. השיח הזה מתקיים גם בין מנהל ומורה, ובין תלמידים בשכבות גיל שונות. יש להניח כי בי”ס אשר יאמץ את הגישור כדרך חיים, ייצור שינוי ישיר ועקיף בדפוסי השיח והתקשורת המתקיימים בו.

תכנית גישור בארגון חינוכי – הערך המוסף

הגישור – כתפיסת עולם וככלי נגיש בתוך ארגון, בעל ערך במיוחד במערכות חינוכיות וחברתיות, שבהן אנשים חיים ופועלים יחד, וישנה שאיפה לשיתוף-פעולה, להידברות ולאווירה חיובית. שילוב הגישור בארגון חינוכי מזמן תפוקות משמעותיות:
בהיבט תרבותי: תהליך הגישור מקדם חיים משותפים לא אלימים היכן שקיימים הבדלים בין אנשים. בהיותו פורום שוויוני וניטראלי, מאפשר הגישור הדברות והקשבה גם בין פרטים וקבוצות עם מאפיינים שונים ומרקע שונה. הוא מבוסס על כבוד לפרט, לתרבותו, ולצרכיו, ללא צורך לוותר על זהותו האישית, החברתית והתרבותית. כך תורם הגישור לעלייה בדימוי העצמי האישי של מי שמעורב בו, ומעודד אקלים פלורליסטי ודמוקרטי.
בהיבט חינוכי: הגישור שונה מתכניות חינוכיות-חברתיות רבות מאחר והוא מציע תפיסת עולם יחד עם לימוד מיומנויות וכלים ספציפיים ליישום התפיסה בחיי היום-יום של הארגון והקהילה. התהליך עצמו הינו תהליך “מחנך” בעל ערך רב יותר מאשר שיפוט, הטפה וענישה (לגבי המקרים המתאימים). הגישור מאפשר מימוש עמוק של ערכים דמוקרטיים וכבוד הדדי.
בהיבט חינוכי ארוך טווח: אדם שגדל והתחנך בתפיסה שיש אפשרות ליישב סכסוך כך שכל הצדדים “מרוויחים” ולא צד אחד מרוויח וצד אחד זוכה, יש להניח כי כך יתייחס לסכסוכים שיתקל בהם בחייו הבוגרים, במרחב החברתי, המשפחתי, התרבותי, והפוליטי.
אחריות ומנהיגות: הגישור מסייע בחיזוק מנהיגות קיימת או בפיתוח מנהיגות חברתית פנימית בארגון, ומכיר ביכולתם של בני נוער ואנשי הקהילה להשתתף ביישוב מחלוקותיהם בעצמם. ההשפעה החזקה ביותר הינה על המגשרים עצמם. תלמידים, חניכים, מורים ומדריכים מגיבים בהתלהבות כאשר הם נחשפים לגישור. הם מוצאים כי ניתן ליישם את הטכניקות שנלמדו בכל מקום בחייהם ואף לסייע לאחרים בעזרתן.
מימוש הדמוקרטיה המהותית: הדמוקרטיה הפורמליסטית מחזקת את התפיסהwin-lose כסיום למצבי קונפליקט מכיוון שנותנת כוח רב לכלים של משפט ובוררות, מדגישה את המו”מ הדיכוטומי ומעודדת תהליכי קבלת החלטות המתייחסים לאפשרויות מוגבלות ולהחלטות הרוב. דמוקרטיה במהותה מבוססת על מימוש מרבי של זכויות וצורכי הפרט, ולכן יש לשאוף ליצור במסגרתה מצבים של win-win. הגישור שואף למצב זה. ככלי וכתפיסת עולם הוא מעודד התייחסות לצרכים ולאינטרסים ולא לעמדות, מו”מ משלב וקונצנזוס יצירתי.
יחס של כבוד של המערכת כלפי הפרט: שיטת הגישור מסייעת לאנשים להתמודד עם סכסוכיהם ולהגיע להסכמה הדדית, בניגוד לענישה המחייבת מענישים ומוענשים, ומונעת שוויון בערך של המעורבים ויחס של כבוד כלפיהם ובינהם. כיום יש צורך להחזיר חלק מן השליטה והאחריות על פתרון קונפליקטים לאנשים עצמם.
מניעת אלימות: הגישור מתמקד בתהליכים שנועדים למנוע אלימות, ובמידה פחותה הוא משמש כתהליך של תיקון תוצאות של אלימות. אנו מאמינים, והמחקרים מוכיחים, כי ככל שמתחזקת האופציה של הגישור בביה”ס כך נחלשות האופציות האחרות האפשריות במצבים של מו”מ וקונפליקט.

מחקרים
מתוך מחקרי מעקב של תכניות גישור בבתי-ספר נמצא כי: הלחץ והמתח של הצוות כתוצאה מבעיות משמעת פחת; ירד המתח בין מורים ותלמידים; פותחו מיומנויות מנהיגות בקרב תלמידים; נלמדו מיומנויות לפתרון בעיות ו-85% מהתלמידים בחרו במשא ומתן כאפשרות מועדפת במצבי קונפליקט, במקום איומים ואלימות; דווח על פתיחות רבה יותר בשיתוף רגשי; עלתה רמת לקיחת האחריות; חל שיפור כללי באקלים ביה”ס וירידה ברמת האלימות; מנהלים דיווחו כי כמות הקונפליקטים שהופנו אליהם ירדה ב-80%.

האתגר

אם כן, האתגר המרכזי בפיתוח הגישור במערכת החינוך הינו ביצירת שינוי משמעותי ארוך טווח, ביצירת תשתית לפיתוח ארגוני ולשינוי תפיסתי. הגישור שונה מכל תכנית חינוכית אחרת מאחר והוא מציע הכרות והפנמת תפיסת עולם יחד עם לימוד מיומנויות וכלים ספציפיים ליישום התפיסה בחיי היום-יום של הארגון והקהילה.

הדרך
במערכת החינוך בארץ ובעולם התפתחו מספר מודלים לפיתוח הגישור בבתי ספר. אתאר אותם בקצרה:
מודל בסיסי: המודל המוכר והשכיח הינו של גישור בין תלמידים (peer mediation). גישור בין תלמידים נועד לפתור סכסוכים בחברת הילדים. שיטה זו מבוססת על ההנחה כי תלמידים שלומדים את תהליך ומיומנויות הגישור באופן מקצועי מסוגלים לסייע לתלמידים אחרים ביישוב סכסוכים. מתוך הנסיון שצברנו מסתבר כי כתה הגיל של ילדים בכתה ה’ מהווה את הרף הנמוך ביותר מבחינת היכולת לגשר. מבחינת הקליינטים, לגישור מגיעים תלמידים מכל שכבות הגיל, למרות אפיונים שונים בכל בי”ס. הנחה נוספת שבאה לידי ביטוי במודל זה, הינה היכולת של עמיתים לסייע זה לזה, באופן שלעתים תואם את צורכיהם יותר מאשר התערבות של מבוגרים.

מודל משולב: במודל זה, כל הארגון שותף לתהליכי הגישור. מודל זה הינו פיתוח ייחודי של הח”מ. אין אנו מכירים מודל זה בארצות המערב, ורק לאחרונה הסתבר כי בי”ס מסוים בניו זילנד מפעיל מודל דומה. הרעיון הבסיסי העומד מאחורי המודל המשולב הינו הניסיון ליצור דיאלוג אמיתי בתוך ביה”ס, על כל חלקיו ומרכיביו. קונפליקטים רבים קיימים בין צוות המורים ובין תלמידים (למעשה מדובר בקונפליקט אינהרנטי לארגון החינוכי המודרני). הגישור מספק פורום שויוני (עד כמה שניתן) ולא מאיים בכדי לברר קונפליקטים בין מורים ותלמידים, וכמובן שגם בין תלמידים ותלמידים, ובתוך הצוות. במקרה מסוים אף קיימנו תהליך גישור בין מורה ובין כיתה.
מודל קהילתי: מודל זה מרחיב את מקומו של ביה”ס והגישור בביה”ס למרחב הקהילתי. במובן הפשוט ביותר, מדובר על כך שצוות הגישור של ביה”ס כולל הורים, ושהגישור משרת גם את אוכלוסיית ההורים. קיימנו בשנים האחרונות גישורים בין הורים לבין ביה”ס או נציגיו, ואף גישורים במאבקים בין ועדי הורים והנהלות. מעבר לכך, ההורים משתלבים בתהליכי ההכשרה ולמידת החשיבה הגישורית, וכך יש אפשרות להשלמה בין תהליכים חינוכיים בביה”ס ובבית, ואפשרות להשפעה קהילתית. ברמות מורכבות יותר אנו יוצרים חיבורים בין צוותי גישור בית ספריים ובין צוותי גישור קהילתיים שהקמנו, וכך נוצר שיתוף פעולה מקצועי בקהילת המגשרים.
מודלים אלו פותחו מתוך חשיבה וניסיון רב שנצבר בעשייה. כל אחד מן המודלים הללו מחייב הערכות שונה, ואין הם מתאימים לכל ארגון בכל שלב. לעתים יש צורך בהתפתחות הדרגתית ומעבר מבוקר ממודל למודל.

ללא קשר למודל המיושם, יש צורך להדגיש מספר מרכיבים נוספים בתהליכי פיתוח הגישור בבתי ספר, על-מנת שהשילוב יהיה אפקטיבי:
התאמת התכנית באופן נפרד וייחודי לכל ארגון חינוכי, ולא הפעלה של “שטאנץ” קבוע.
עבודה עמוקה עם התנגדויות שעולות, בעיקר מקרב צוות המורים.
פיתוח צוות מוביל מקצועי, שמקבל הכשרה רצינית, סופרוי’ן וליווי מתמשך.
יצירת “שפה גישורית”, בהנחה שלשפה יש השפעה רבה על חשיבה ותרבות.
שילוב הנושא בקוריקולום.
מעורבות מרבית של מורים, תלמידים והורים. יהיו המגשרים מקצועיים ככל שיהיו, הם ישארו ‘מובטלים’ ותכנית הגישור תתפוגג במהרה אם בית הספר לא ישכיל ליצור את האקלים המתאים לשימוש בכלי אלטרנטיבי זה של יישוב סכסוכים.
הכשרת מחנכים מהווה אלמנט חשוב ביותר, שלצערי הוזנח עד היום ע”י הגורמים במשרד החינוך הקשורים בעניין. ההיקף המומלץ הינו 56 שעות, והמנהלים. בעוד שהמינימום הינו 16 שעות.
שילוב הגישור כחלק אינטגרלי מהכשרות המורים במסגרת סמינרים ואוניברסיטאות.
בסקירה תמציתית זו ניסיתי לעמוד על חלק מן המורכבות המוכרת לנו בהקשר של פיתוח הגישור במערכת החינוך. אני מתריע מפני ניסיונות לפתח את הנושא באופן נרחב ומהיר, וע”י גורמים שאינם מקצועיים ובמינים לעומקו את הגישור, כך שיפגע הפוטנציאל העמוק הטמון בו. יש הכרח לקיים תהליכים הדרגתיים, מקצועיים ומחושבים, ולא להפוך את הגישור ל”עוד פרויקט” שניתן להתהדר בו, בעל כרוניקה של גוויעה ידועה מראש.